עניינה של העתירה בהחלטת ועדת ערר לרישוי כלי יריה מיום 29.1.12, אשר דחתה את עררו של העותר על ההחלטה לשלול ממנו את רישיון הנשק שהיה בידיו.
העותר הינו עובד מדינה (בשירות התעסוקה) מזה 25 שנים, נשוי ואב לילדים. הוא החזיק בידיו אקדח, מכוח רישיון לשאת נשק שהיה בידיו החל משנת 1981. ביום 15.8.10 ניתנה לעותר הודעה מטעם פקיד הרישוי לכלי יריה בדבר התליית רישיון הנשק שלו, על פי המלצת משטרת ישראל. ההמלצה ניתנה על יסוד מידע מודיעיני הקושר את העותר לעבירות אלימות, ועל יסוד תיק משטרתי, שנפתח ביום 14.8.10, בגין אירוע של פציעה ותגרה במקום ציבורי, על רקע סכסוכי חמולות. התיק נסגר מאוחר יותר מחוסר עניין לציבור, לאחר שנערכה סולחה בין המשפחות היריבות.
פקיד הרישוי החליט על ביטול הרישיון ביום 4.10.10. העותר ערר על החלטה זו, בטענה כי נעשתה ללא שיקול דעת. הערר נדחה כאמור (לאחר שהעותר ובא כוחו זומנו לשימוע בעל פה בפני ועדת הערר). ועדת הערר נימקה את החלטתה בנתונים לעיל, אשר הביאוה למסקנה כי יש לבכר את שלום הציבור על פני האינטרס של העותר להחזיק בנשק.
ב"כ העותר טען, כי באירוע אשר בגינו נפתח תיק המשטרה היה העותר למעשה קורבן העבירה. עוד טען, כי אין חולק שהעותר לא השתמש בנשקו באותו אירוע ואף לא נשא אותו. עתה נפתרה המחלוקת ונערכה סולחה, כך שהחשש מפני סכסוך חמולות פג. בנוסף הפנה לכך שבית משפט השלום בחדרה זיכה את אחיו של העותר מעבירה של ירי מנשק חם באזור מגורים, ללמדך שאין יסוד לחשש מן העותר ומבני משפחתו. עוד לדבריו, ההחלטה אינה עולה בקנה אחד עם פסיקת בתי המשפט, שבסיטואציות דומות סברו כי אין מניעה להחזיר את רישיון הנשק.
בהסכמת ב"כ העותר עיינתי במעמד צד אחד בחומר החסוי עליו נסמכת, בין היתר, ההחלטה נשוא העתירה.
אקדים ואומר, כי לא נמצאה לי עילה להתערב בהחלטה הנדונה.
מדיניותה הכללית של המשטרה, לפיה יש לנקוט מדיניות מצמצמת בהענקת רישיונות לנשיאת כלי יריה היא מדיניות ראויה, לנוכח הסיכון הרב הנובע מכלי נשק. הנחת יסוד נוספת היא שאין לאדם זכות קנויה להחזיק בנשק (עת"מ 16868-10-10
אקסלרוד נ' ועדת הערר - האגף לרישוי כלי יריה - משרד הפנים, מיום 14.3.11). עם זאת, ההחלטה על ביטול רישיון נשק, להבדיל מסירוב לתיתו מלכתחילה, אינה יכולה להיות מושתתת על חשד בלבד. הרשות המנהלית, המבקשת לבטל רישיון תקף יכולה לעשות כן "רק אם נערכה חקירה ודרישה, ונמצא כי קיימות ראיות משכנעות", גם אם אין צורך לעניין זה בפסק דין סופי (בג"צ 799/80
שללם נ' פקיד הרישוי לפי חוק כלי יריה, פ"ד לו(1), 317, פסקה 2 לפסק דינו של כב' השופט א' ברק, כתוארו אז). ועוד יש להקדים ולומר, כי המשטרה, שהיא הגורם האמון על מתן המלצה להחזקת רישיון, לחידושו או לביטולו, רשאית להסתמך על מידע מודיעיני כמו גם על תלונות בגין עבירות אלימות שלא הבשילו לידי כתב אישום (עניין
אקסלרוד הנ"ל). וכגורם מקצועי, לא יחליף בית המשפט את שיקול דעתה בשיקול דעתו, אלא אם נגועה המלצתה בחוסר סבירות, בשיקולים זרים או בעילות התערבות אחרות של המשפט המנהלי.
בענייננו, עמדת המשטרה לפיה בין החמולה אליה משתייך העותר לבין חמולה אחרת במקום מגוריו קיים סכסוך העלול להתלקח למעשי אלימות מבוססת הן על חומר חסוי והן על תיקי המשטרה הנזכרים לעיל. בכל הנוגע לתיק שנפתח נגד העותר, אכן נסגר התיק מחוסר עניין לציבור בשל הסולחה שנערכה בין הצדדים, אולם אין בכך כדי להקהות את החשש שמא ייעשה שימוש שלא כדין בנשק היה ויתרחשו מעשי אלימות בעתיד בין החמולות. חשש זה אינו קלוט מן האוויר בהינתן החומר החסוי. ובכל הנוגע לכתב האישום ממנו זוכה אחיו של העותר, הרי שעיון בעובדות הכרעת הדין (ת"פ 51712-03-12 של בית משפט השלום בחדרה) מעלה, כי אחיו של העותר לא הכחיש כי ירה מנשק חם באזור מגורים, וכי הירי היה על רקע אותו סכסוך בין שתי החמולות. זיכויו נבע מן הספק שמא נתלוו לירי נסיבות של הגנה עצמית, ובהינתן מחדלי חקירה של המשטרה. עם זאת יש להדגיש, כי מהכרעת הדין, שניתנה ביום 20.2.12, עולה כי בין שתי החמולות קיים סכסוך מתמשך. לא למותר לציין, כי גם רישיון הנשק של האח בוטל, עוד בשנת 2009, כפי שהבהיר ב"כ המשיב. ועדת הערר מציינת בהחלטתה כי העותר זומן לשימוע ביחד עם בא כוחו, כי במהלך הדיון הוצג בפניו המידע המשטרתי אשר הביא לביטול הרישיון, וכי המידע האמור נבחן שנית על ידי משטרת ישראל בעקבות השימוע, והיא לא ראתה לשנות מהמלצתה. ועדת הערר עיינה בעצמה בחומר המשטרתי שהועמד לרשותה, והגיעה למסקנה כי יש בו כדי להצביע על נטייה של העותר "להתנהגות אלימה ומסוכנת", כלשונה. משכך החליטה להעדיף את האינטרס הציבורי על פני האינטרס של העותר לשאת כלי יריה. עמדה זו מעוגנת בשיקולים ענייניים ומקצועיים, ועולה בקנה אחד עם הכלל לפיו אין לבטל רישיון תקף אלא לאחר שנערכה חקירה ודרישה ונמצא כי קיימות ראיות משכנעות.
ב"כ העותר הפנה אותי לאסמכתאות מהן ביקש ללמוד כי במקרים דומים הורו בתי המשפט על החזרת רישיון הנשק לידי מי שעתר בפניהם. אלא שעיון בפסקי הדין מלמד, כי אין הנדון דומה לראיה. כך, למשל, בעת"מ 360/05 (באר שבע)
איברהים אבו עמרה נ' משרד הפנים (מיום 26.2.06) קבע בית המשפט כי בפני ועדת הערר לא הונחה כל המלצה של המשטרה, וכי לא הופעל על ידי ועדת הערר כל שיקול דעת. בעת"מ 74/10 (נצרת)
רן נחמני נ' פקיד רישוי לכלי יריה (מיום 4.10.10) הורה בית המשפט על החזרת רישיון הנשק לעותר מן הטעם שהמשטרה לא ניהלה כל חקירה בנוגע לחשדות שיוחסו לו בחומר מודיעיני. עם זאת, עיכב בית המשפט את החלטתו בשלושה חודשים, על מנת לאפשר למשטרה לחקור ולזמן את העותר להשמיע את גרסתו. ואילו בעת"מ 1062/06 (נצרת)
עו"ד אלי סגל נ' משטרת ישראל (מיום 22.4.07) קיבל בית המשפט את העתירה מן הטעם שהמדובר היה במי שעמד בתבחינים לקבלת רישיון נשק בשל מקום מגוריו, שירת כטייס בחיל האוויר, התיקים הפליליים שנפתחו נגדו בעבר (בשל סכסוך עם בת זוגו) נסגרו בעילות שונות, וכתב אישום אחד שהוגש נגדו בוטל מטעמים של הגנה מן הצדק. זאת ועוד, המדובר היה בעבירות ישנות, ולא היה בידי המשטרה כל מידע עדכני בדבר חשדות נגד העותר במהלך מספר שנים משמעותי. וכך, בעת"מ 2837/05 (תל-אביב)
לוי נ' משרד הפנים (מיום 17.12.06) מצא בית המשפט כי לא היה בחומר המודיעיני כדי להוסיף על החומר שבתיקי החקירה שנפתחו בשעתו נגד העותר, בעוד שתיקי החקירה עצמם לא יכולים היו להוות תשתית לביטול רישיון לנשיאת נשק. ולבסוף, בעת"מ 3350-11-10 (נצרת)
פלוני נ' פקיד רישוי לכלי יריה (מיום 7.3.11) הותלה רישיונו של העותר לאחר שהשמיע מה שפורש כאיומי התאבדות, אולם עובר להחלטה על ביטול רישיונו לא נערכה כל בדיקה של ממש באשר לנכונות המידע ולמידת רצינותו. לפיכך התקבלה העתירה.
כפי שראינו לעיל, עניינו של העותר נבחן לגופו והוכרע על יסוד חומר ראיות ומידע מודיעיני, לאחר שימוע שנערך לעותר בנוכחות בא כוחו, ולאחר שקילה מחדש של ההמלצה לנוכח הטענות שעלו בשימוע.
סוף דבר, העתירה נדחית.
בנסיבות העניין, לא אעשה צו להוצאות.
המזכירות
תמציא את העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ג, 29 דצמבר 2012, בהעדר הצדדים.